מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בדרום מזרח פולין, היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו יותר יהודים מבכל מקום אחר במהלך המלחמה. היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945) מכל מחנות ההשמדה. ב-27 באפריל 1940 הורה היינריך הימלר, ראש האס אס, על הקמת מחנה ריכוז ליד העיר אושוויינצ'ים. המחנה נבנה סביב מחנה צבאי פולני שמוקם בפרברי העיר. הגרמנים פינו את התושבים שחיו באזור, והחלו בהכשרת המקום כמחנה ריכוז.

יהודים נשלחו לאושוויץ מכל רחבי אירופה. רוב האנשים הגיעו למחנה ברכבת, לעתים קרובות אחרי נסיעה בקרונות בקר שנמשכה כמה ימים, ואף מעל שבוע. עד יוני 1944 הגיעו הרכבות לרציף הרכבות שממערב לעיירה אושוויינצ'ים; מאותו תאריך הגיעו האסירים אל תוך מחנה בירקנאו, בשלוחת מסילה שנבנתה לצורך זה.

תהליך ההשמדה החל עם הורדת היהודים מן הרכבות לרציפים. למרות הלחץ והאלימות שבהם הורדו היהודים מהרכבות, עשו הגרמנים מאמץ להסוות מהיהודים, עד הרגע האחרון, את גורלם. אנשי האס אס הקפידו על שקט ועל כך שהיהודים לא ידברו ביניהם, כדי שלא תיווצר תסיסה. על הרציף נערכה סלקציה, והנשלחים למוות הוצעדו או הוסעו לתאי הגזים.

עם הגיעם לחצר המשרפה נאמר ליהודים שהם עומדים לעבור תהליך חיטוי. היהודים הורדו לחדר שנאמר להם שהוא מלתחה, שבו הם נדרשו להתפשט. ב"מלתחה" היו שלטים שסייעו לאווירת ההונאה, שעליהם היה כתוב בגרמנית "לרחצה", "לחיטוי", וכדומה. במקום נכחו גם אנשי אס אס עם כלבים, כדי למנוע התנגדות גם ברגע האחרון. אח"כ הוכנסו היהודים לתאי הגזים, וכעבור כ20 דקות, עובדי ה"זונדר קומנדו" כבר החלו בפינוי הגופות, שלרוב היה כרוך בבזיזתן.

האסירים שלא נשלחו להמתה מיידית בגז נשלחו לחיטוי. שערם גולח וניתנו להם מדי אסיר – חולצה ומכנסיים מפוספסים. משם נשלחו האסירים למחנה ההסגר. כל האסירים שאפו לצאת במהירות ממחנה זה, שכן תוחלת חייו של אסיר בהסגר הייתה שבועות אחדים בלבד. אסיר שנשלח לעבודה יכול היה לשרוד יותר, כמה חודשים, ובתפקידים מסוימים לשרוד אף יותר‏‏. כאשר הוצא אסיר ממחנה ההסגר ניתן לו מספר, שנרשם ברישומי המחנה. המספר קועקע על גופו, בדרך כלל על ידו השמאלית – נוהל ייחודי למחנות אושוויץ. מספר האסירים שנרשמו באושוויץ בסך הכל הוא 405,000 איש ואשה, יהודים ולא יהודים.

במחנה שררו תנאים סניטריים איומים; לא היה זמן ומקום לרחצה, השירותים, המכונים מחראות, היו משותפים לכולם, והיו בחדר אחד שבו שלוש תעלות בטון ארוכות ובהן חורים. ההליכה לשירותים נעשתה באופן קבוע ולא בספונטניות. בנוסף, נדרשו האסירים לסדר את מיטות הקש שלהם, בצורה קפדנית. נערכו מסדרים במשך שעות, ברוח, בקור ובשלג, כשהאסירים לובשים רק את מדיהם הדקים והקרועים; אסיר שנפל במסדר נורה מיד או שנשלח לתאי הגזים. לאחר המסדר יצאו האסירים לעבודה, שם עבדו שעות ארוכות בעבודת פרך. ניתנו להם כמויות קטנות מאוד של מזון, שלקבלתו היו צריכים להמתין בתורים ארוכים. לאחר חזרתם למחנה נאלצו שוב האסירים לעמוד במסדר, כמו בבוקר.

ב7 באוקטובר 1944 התרחש מרד ה"זונדר קומנדו". אנשי הזונדר קומנדו ניסו לפוצץ את תאי הגזים. כיוון שתוכניתם התגלתה, הם הצליחו לפוצץ רק את קרמטוריום 4, ומיד אח"כ נתפסו והוצאו להורג. אך מעשם לא היה לשווא; לאחר מרד הזונדרקומנדו נעצרה ההשמדה בתאי הגזים. הימלר, שחשש שהצבא האדום יכבוש את אושוויץ בבת אחת בלא שתהיה בידי הגרמנים שהות לטשטש ולהעלים את הראיות למעשיהם (כפי שאירע במיידאנק), הורה להפסיק את ההשמדה, וזו הסתיימה באופן רשמי ב-3 בנובמבר 1944. הימלר הורה על פירוק הציוד בתאי הגזים ובמשרפות ועל פיצוץ המבנים. כ-70,000 מאסירי המחנה הועברו למחנות בתוך גרמניה, וחלק גדול מתיעוד המחנה נשרף; יחד עם זאת, בבהלה ובחוסר הארגון ששררו במחנה באותם ימים הצליחו אסירים פולניים לשמור מסמכים רבים.

ב-18 בינואר 1945 החל סגל המחנה להתפנות, באורח לא מסודר וחפוז. 58,000 האסירים שנותרו במחנה הוצעדו בצעדה כפויה אל תוך גרמניה. צעדה זו נודעה בשם "צעדת המוות"; כ-15,000 איש מתו במהלכה. האסירים צעדו אל מחנות ריכוז בשטחים הגרמניים שטרם נכבשו. אסירים שהיו חלשים או חולים מכדי לצעוד הושארו מאחור במחנה. ב-27 בינואר 1945 הגיע הצבא האדום אל המחנה, ושחרר כ-7,500 אסירים שנותרו בו.

יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ נקבע על ידי מדינות רבות כיום זיכרון לשואה, ובהן גרמניה, שב-1996 קבעה אותו כיום זיכרון לקורבנות הנאצים. ב-1 בנובמבר 2005 הכריז האו"ם על יום זה כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

בשנת 2002 הכריזה אונסק"ו על מחנה הריכוז אושוויץ כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.