גטו ורשה ומרד גטו ורשה
|
|
לאחר כיבוש ורשה, פקדו שלטונות הכיבוש הנאצים על הקמת מועצה יהודית: "יודנראט" (גרמנית: מועצת יהודים). הגסטאפו מינה את המהנדס אדם צ'רניאקוב ליושב ראש המועצה, שתפקידה הוא להוציא לפועל את כל ההוראות והפקודות של שלטונות הצבא בעיר. ב-4 בנובמבר היא קיבלה את ההוראה שיש להקים "אזור מגורים ליהודים בעיר ורשה כאמצעי זהירות נגד מגפת הטיפוס". הוטל על היודנראט להעביר בתוך שלושה ימים את היהודים לאותו אזור, ולא יוצאו 24 סגניהם להורג. ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940, שודרה ברדיו פקודה מטעם מפקד מחוז ורשה כי יהודי העיר אינם רשאים לגור בעיר פרט למקום שיועד להם. כ-100,000 פולנים פונו מן האזור ובמקומם הגיעו 180,000 יהודים, שהצטרפו ל-200,000 שכבר גרו במקום. אוכלוסיית היהודים, שמנתה 38% מאוכלוסיית העיר, הצטופפה באזור שהיווה 2% בלבד משטחהּ. רבים מן הבניינים נפגעו בהפצצות על ורשה ולא היו ראויים למגורים, ורבבות בני אדם נעשו חסרי קורת גג. אלו נאלצו להשתכן בהריסות או בגינות ובשטחים פתוחים; |
אולם השלטונות החלו להפקיע את השטחים הריקים, והצפיפות בגטו הייתה לבלתי אפשרית.
הגטו נתחם בחומה גבוהה אשר הפרידה אותו משאר חלקי העיר. הנאצים דאגו לשמור בגטו על תנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועה ביותר, וזאת מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה. כנגד מאמציהם של הנאצים, פעלו היודנראט בראשותו של אדם צ'רניאקוב וכן ארגונים יהודיים נוספים לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ולפיתוח מוסדות קהילתיים.
בתחילה היו היהודים יכולים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. בתי העסק של היהודים בוורשה ה"ארית" נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים אריות. נגזלו מן היהודים 1,700 חנויות מזון ובהן סחורות, וכן 2,500 חנויות אחרות על תכולתן. לאחר שנותק הגטו מוורשה הפך היודנראט לסמכות השלטונית הבלעדית בגטו, כאשר הוא כפוף ישירות לשלטונות הכיבוש והמחלקה היהודית בגסטאפו. היודנראט הפך למעשה כלי בידי הגרמנים להגשמת מטרותיהם, חוקיהם וגזרותיהם, ועל כן הם דאגו להגדיל את כוחו.
החיים בגטו היו בלתי נסבלים. היהודים חיו בו בצפיפות נוראה, והפכו ברובם לחסרי כל רכוש שהוא בעל ערך. הרעב הביא ילדים ונערים צעירים (בגילאי 7-13 לערך) - אשר גופם היה קטן מספיק כדי לעבור במחילות ובסדקים - להתגנב אל ורשה ה"ארית" ולהשיג מזון דל בעד רכוש או כסף. פלוגה של שירות הסדר, שהייתה אחראית על מלחמה בספסרות, עשתה מאמץ לתפוס ילדים אלה והפילה עליהם אימה. עם הזמן עברו חלק מאנשי הפלוגה לשרת כסוכנים של הגסטאפו בגטו.
בשנה הראשונה אירעו 43,258 מקרי מוות, מתוכם שליש בשל תת-תזונה. במשך כל אותו הזמן הוזרמו לגטו יהודים נוספים מערי האזור. עד לחודש מרץ 1941 הובאו 150,000 יהודים נוספים, כמו גם קבוצות קטנות של צוענים ושל יהודים מומרים, שנחשבו עדיין יהודים לפי חוקי הגזע. בהם היו גם יהודים מגרמניה, אשר על אדמתה לא הקימו הנאצים גטאות.
עם הזמן התפתחו בגטו מוסדות. ראשית כל - המוסדות הרשמיים של היודנראט, ואט-אט החלה לפעול בצידם רשת של פעילות תרבותית וציבורית ענפה בדמות כיתות לימוד, בתי יתומים, גמ"חים, בתי תמחוי וכן מסחר. תנועות פוליטיות שהיו פעילות בקרב יהודי מזרח אירופה בטרם הכיבוש הנאצי חידשו את פועלן. בגטו התפתחו חיי מותרות מסוימים; היו מעטים שהצליחו בהברחות והתעשרו. "עשירים חדשים" אלה נהגו לבלות במועדוני ערב ובמסעדות. על אף שהיוו אך מיעוט קטן, הם בלטו אל מול המצוקה האיומה והילדים המורעבים על בטנם הנפוחה.
מרד גטו ורשה
|
|
גטו ורשה היה הגדול מבין כל הגטאות. כל עוד חשבו יהודי הגטו שהם יצליחו להישאר בחיים הם לא התחילו בהתקוממות, אלא העדיפו לנסות עד כמה שניתן להציל את חייהם. ביצוע מרד נחשב כמוצא אחרון. באביב 1942 החל גירוש היהודים מהגטו למחנה ההשמדהטרבלינקה. רק לאחר שנסתיימו האקציות הגדולות וכבר היה ברור למעט היהודים שנשארו בגטו איזה גורל צפוי להם, הם העדיפו מרד ומוות תוך כדי לחימה על פני שילוח למוות ודאי בטרבלינקה.
|
